רש"י על שמות י׳:א׳

« רש"י על שמות ט׳:ל״ג רש"י על שמות י׳:ב׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

והתרה בו. מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וכו', כי כל כי שבמקרא, נתינת טעם הוא אלמעלה. ואי לאו פירושו להתרות בו, מה זה נתינת טעם אלמעלה. והכי קאמר הש"י למשה, שאע"פ שכבר הודה ואמר חטאתי הפעם לעיל ט, כז, ואפילו הכי ולא שלח את בני ישראל, א"כ פשיטא דלא מהני התראה, וע"ז נותן טעם כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, ר"ל דצריך ההתראה משום עבדיו, דעד עתה לא הכבידו את לבבם. והא דלא הכביד לבבם קודם לזה, היינו משום דעכשיו נאמר לעיל ט, כ הירא דבר ה' הניס וגו', ואלולי שהכביד גם לב עבדיו היו מפצירין בו לשלוח את בני ישראל, לפיכך הכביד לב עבדיו למען שיתי אותותי. ואע"ג שאמרו להלן פסוק ז שלח את האנשים וגו', הא לא היתה תשובתם שלימה, שהרי לא אמרו רק שישלח האנשים, וכמו שאמר פרעה לכו נא הגברים. נחלת יעקב, וע"ש באריכות:

1 גור אריה פתח ↗

בא אל פרעה והתרה בו. רוצה לומר בשביל מה יבוא אליו, אלא להתרות. ובכל מקום דכתיב "בא" לא הוצרך לפרש, מפני שמיד אחריו כתב התראה, וכאן לא נזכר אחריו ההתראה, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש שבשביל התראה יבוא אליו. ואם תאמר ולמה לא הזכיר הכתוב בפירוש שיבא אליו להתרות בו כמו שהוא בשאר התראות, שנאמר לעיל ז, כו "בא אל פרעה ואמרת אליו וגומר", ונראה לומר דהכא כיון דהכתוב מספר "ויבא משה ואהרן אל פרעה וגו'" פסוק ג מזה יש ללמוד שכך נצטוה מפי הקב"ה לומר אליו התראה. וכן הוא במכת בכורות, שאמר אליו "כה אמר ה' כחצות וגו'" להלן יא, ד, ולא נכתב שאמר לו הקב"ה מה שיהיה מתרה בפרעה. וזה אין לומר שיכתוב ההתראה בדבור השם יתברך אל משה, ואל יכתוב בדבור משה אל פרעה – כמו בשאר ההתראות, דזה אינו, דעל כל פנים צריך לכתוב בדבור משה אל פרעה משום הדברים שהיו בזו המכה, דהיינו "ויפן ויצא מעם פרעה ויושב משה ואהרן וגו'" פסוקים ו, ח, ואם כן צריך לכתוב על כל פנים ההתראה בדבור משה אל פרעה, לפיכך לא כתב הדבור של השם יתברך למשה שיבא אל פרעה להתרות. אבל שאר המכות שלא נתחדש שום דבר, התם כתב הדיבור אצל השם יתברך למשה. ואם תאמר "בא אל פרעה" נמי לא לכתוב, ומאחר שבא אל פרעה בודאי לא היה זה אלא במצות השם יתברך, זה לא קשה, דהוה אמינא שלא ציוה לבא אליו, ואם היה רוצה להמתין עד שיבא פרעה אל היאור כמו שהיה בהרבה התראות – עושה, ולפיכך כתב "בא אל פרעה" שיבא אל ביתו ולהתרות בו:ויש מפרשים שלא היה צריך להגיד למשה בהתראה, שכבר ידע משה המכה קודם ההתראה, שכיון שנעשה נס לחטה ולשעורה ולכסמת שלא נכו רש"י לעיל ט, לב, שהרי כל עשב השדה הכה הברד שם שם כה, אז ידע משה שלא לחנם היה הנס, אלא שהקב"ה חלק המכה הזאת לשני חלקים, כדי שיבא אחריה מכת הארבה לכלות הנשאר מן הברד:ואין להקשות יהיה הכל במכה אחת ולא יהא צריך לשתי מכות, ולמה היה הנס כדי להביא עליו מכת הארבה, כיון דהיה אפשר להיות הכל במכת הברד, דיש לתרץ שפיר דכל ענין זה כדי להרבות במיני מכות שבזה יספר שמו ויכלתו, ולפיכך אמר במכת הארבה "ולמען תספר באזני בנך וגו'" פסוק ב, כלומר שלכך אני עשיתי נס לחטה וכסמת כדי להרבות עוד מכות, ולהביא עוד מכה בעשב, כדי לספר שמי בכל הארץ:ועוד בודאי דמכת הארבה עדיפא, מפני דיותר זכרון במכת הארבה ממה שהוא במכת הברד, דמכת הארבה פעמים יבא בשאר ימות השנה, והוא חדוש שאינו רגיל, ובשביל זה הבריות זוכרים לומר פעם אחת היה מכת הארבה יותר ויותר מזה במצרים. אבל הברד בשאר ימות השנה אינו חדוש, ואינו מביא לזכור מכת הברד שהיה במצרים. וכן מכה שאין דרך להיות לגמרי, כמו דם צפרדע כנים, אין נזכר על ידה המכה שבמצרים, שהרי אין מכה זאת באה בשאר ימות השנה. אבל מכה שלפעמים באה, והיא חדוש, נזכר על ידו המכה שהיתה במצרים, ואין זה כי אם על ידי ארבה. ועוד כי הארבה הוא מכה שהאדם ירא ממנו מפני שדרכו לבא, ויהיו יראים תמיד שלא יבא מכת ארבה שהיא מכה גדולה למאד, שהרי במצרים היה בא ארבה גדול למאד עד שלא השאיר שום עשב פסוק טו, ומפני זה המכה הזאת נזכרת, והבריות אומרים שלא יביא הקב"ה ארבה כמו שהיה בימי פרעה, ומפני כך מכת ארבה נזכרת ביותר. ולפיכך כתב אצל מכה זאת "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי" פסוק ב, ולא נאמר זה בשאר המכות, אלא הטעם הוא כמו שאמרנו למעלה, דהיא נזכרת:ויש לומר גם כן שבזה עצמו רמז המכה של ארבה, דכתיב "למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'", ואין דרך לספר רק במכת הארבה כדלעיל. וכן משמע משמות רבה יג, ד, דקאמר גלה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום את המכה, וכתבה משה רבינו עליו השלום ברמז "למען תספר באזני בנך ובן בנך", וזהו מכת הארבה, דכתיב ביואל ר' א, ג "עליה לבניהם ספרו". והפירוש כמו שאמרנו למעלה, דמכת ארבה שייך "למען תספר באזני בנך וגו'". ומכל מקום צריך קצת לתירוצא קמא דידע משה רבינו עליו השלום דיבא מכה עליו שהיא אכילת העשב הנשאר, דאם מהך קרא "למען תספר באזני בנך ובן בנך" – שמא יש מכה שהיא גם כן כמו ארבה, כי מי יכול לדעת כל המכות, ואותה מכה גם כן תהיה נזכרת כמו מכת הארבה, אבל השתא דידע שיבא עליו מכה על העשב, אין במכת עשב מכה שהיא נזכרת לדורות רק הארבה, כמו שאמרנו למעלה, ומוכח קרא שם "עליה לבניכם ספרו":

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

בא אל פרעה והתרה בו נ"ל דבא לפרש דלא נטעה לומר מדלא כתיב בא דבר אל פרעה ואמרת אליו שלח עמי ויעבדוני כמו שכתוב במצות הראשונות שנאמר דמה שאמר בא אל פרעה להביא עליו הארבה בלא התראה וזה אינו יכול להיות שהרי אנו מוצאין שמשה התרה בו ולא היה עובר על גזרתו של מקום ולכך פי' בא אל פרעה והתרה בו והכתוב קצר ולא פירש אמנם ילמוד סתום מן המפורש. מהר"ר:

2 שפתי חכמים פתח ↗

שאשית אני. אין להקשות דהא בפ' ויצא בראשית ל, מ כתיב וישת לו עדרים, ובפ' וארא לעיל ז, כג כתיב נמי ולא שת, ולא פי' שם כלום. די"ל מדכתיב שתי בחיר"ק חסר יו"ד, הוה אמינא שאין פירושו שימי, אלא מלה אחריתי היא, כמו תהלים יא, ג כי השתות יהרסון צדיק מה פעל, שפירושו ל' יסוד או ל' מלחמה, כמו ישעיה כב, ז שות שתו השערה, לכך צריך לפרש שימי. אבל לעולם פשיטא לי' שהוא ל' שימה. ומה שמפרש אח"כ שאשית אני, ר"ל אע"פ שפי' שימי, מ"מ יש לפרשו בשתי פנים, כמו תתי, דמצינו שמשמש בשתי פנים, כמו תתי דכתיב גבי לבן בפר' ויצא יעקב בראשית כט, יט טוב תתי אותה לך, שפירושו תת אני, או כמו בפ' בלק במדבר כב, יג דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, שפירושו תת אותי. לכך פי' דשתי דהכא פירושו שאשית אני. רא"ם: או י"ל, לכך מפרש רש"י שאשית אני, דיכול לפרש שתי ל' עבר, שכבר שם אותם. לכך פי' שאשית אני, שהוא להבא:

2 מזרחי פתח ↗

שיתי שומי שאשית אני. מפני שמלת שיתי נאמרת על ג' עניינים מענין שימה ולא שת לבו ומעניין יסוד השתות יהרסון ומעניין מלחמ' שות שתו השערה הוצרך לפרש שזה הוא מעניין שיתה ואמר שיתי שומי ולא מעניין יתי' מפני שהמכ' לא באה אלא בשבוע א' או בשלש שבועות למר כדאית' ליה ולמר כדאית ליה ולא שיהיה שם תמיד כדמות היסוד ולא מעניין מלחמה מפני שאינו נופל בלשון לומר למען הלחמי אותותי אלה בקרבו אלא למען הלחמי עם אותותי אלה בקרבו כמו שילחם האדם עם אויבו עם החצים שלו אחר זה רצה לפרש היו"ד שבמלת שיתי שהו' מורה על הפועל שאשית אני כמו טוב תתי תת אני ולא על הפעול כמו מאן יי' לתתי לתת אותי דאם כן מה טעם אותותי אלה בקרבו המורים על הפעול:

2 דברי דוד פתח ↗

שיתי, שומי שאשית אני. הרא"ם טרח לפרש כוונת רש"י לאפוקי משאר פירושים של שיתה. ותמוה הוא דהא לעיל כתיב כי שת לי אלהים זרע אחר כו' ולמה לא פירש"י שם כלום, וכן גבי וישת לו עדרים. אלא נ"ל דמצינו האי תיבה גופה בענין אחר דהיינו שיתי כליל צלך בתוך צהרים ישעיה ט"ז ויש שני חילוקים בין הך שיתי לדהתם דהתם הוה לשון ציווי כמו שימי במשקל אמרי, ותו יש חילוק בענין היו"ד דשם הוי היו"ד להורות על לשון נקבה כמו אמרי, דברי, וכאן לא שייכי שני אלו, דציווי אין כאן דלמי יצוה. על כן כתב רש"י לשון שימי דבזה אין שייך לשון ציווי אלא שימי בחיר"ק הוי צווי כמו שלזכר אומרים הצווי בלשון שימה או שים כן אומרים לנקבה שימי משא"כ בלשון שומי אין מורה על צווי, אח"כ פירש שגם היו"ד של שיתי דכאן אינה מורה על ציווי לנקבה אלא כמו ביתי דהיינו בית שלי ה"נ שימה שלי פירוש שאני אשית, כנ"ל ברור בזה:

1 ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. וְהַתְרֵה בוֹ:

2 שיתי. שׂוּמִי – שֶׁאָשִׁית אֲנִי:

1 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה והתרה כו' נ"ב וגם ק' מאי לשון בא הל"ל לך אל פרעה וק"ל מהרש"ל:

1 מזרחי פתח ↗

והתרה בו. פי' מקרא קצר היא שהיה לו לומר בא אל פרעה ואמרת אליו כו' כמו בשאר המכות וההתראה הזאת מפורשת בהתראת משה לפרעה וסמך הכ' בה ולא הוצרך לכותב' בדברי השם למשה כמו שסמך עלי' בשאר המכו' בדברי השם למשה ולא הוצרך לכתבה בדברי משה לפרעה ופי' כי אני הכבדתי את לבו הוא טעם על והתרה בו החסר מן הכת' כלומ' אל יקשה עליך על אומרי לך שתתרה בו אחר אומרו חטאתי הפע' כי אני הכבדתי את לבו אחר זה למען שיתי אותותי אלה הנשארים בקרבו וזהו שכתב רש"י בפסו' ואני אקשה את לב פרעה שבחמש המכות הראשונ' לא נאמר ויחזק יי' את לב פרעה אלא באחרונו' ולא מצאנו זה רק אם יתפרש כי אני הכבדתי את לבו על מכת הברד:

1 דברי דוד פתח ↗

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, והתרה בו, לכאורה משמע דהתראה זו מה שנזכר אח"כ שאמרו משה ואהרן אל פרעה עד מתי מאנת כו', וכ"פ הרא"ם דלא הוצרך לכתבה בדברי ה' למשה כי סמך על מה שנזכר בדברי משה אח"כ. וק"ל דאם סמך הפסוק על זה היה לו לשתוק לגמרי מלהזכיר שצוה השי"ת למשה שיתרה, או היה לו להזכיר ענין ההתראה מה הוא תו דכאן לא בא הצווי אלא למשה לבד שיבא לפרעה ואח"כ נזכר שבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שניהם אותה התראה וא"ל דמ"ש למשה הוה כאילו אמר גם לאהרן, דא"כ אמאי הזכיר בפרשת שמות וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ותו קשה מאי כי אני הכבדתי, מאי כי דאינו מתיישב בד לשונות של כי. ע"כ נלע"ד דכאן יש שני ענינים, דתחילה בא הציווי למשה לחוד שידע פרעה הכבדת לבו ויודיענו הדבר הזה עצמו אשר אני הכבדתי את לבו וידע להזהר בזה למען שיתי כו', כי כן מדתו של השי"ת שמודיע תחילה אשר יעשה אח"כ והוה כאילו אמר ואמור לו אני הכבדתי וע"כ אמרו לו אח"כ התראה, ואח"כ באו משה ואהרן ואמרו ההתראה הנזכרת, שם:

2 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה שיתי שימי כו' מפני כו' נ"ב מ"מ יש מקשין אמאי ה"א לפרש בכאן בענין אחר יותר מלשון לא שת לבו או ושתי את גבולך כו' ותירץ מהרא"י משום דכתיב כאן חסר יוד ה"א מלה זרה היא ולא הוי פי' שימה קמל"ן ואני אומר מכ"ש שלא נטעי שהרי הוא מלשון שת ממש אלא אני אומר מאחר שהוא ביו"ד שהחיריק הוא במקום יוד א"כ ה"א שאינה מלשון שת אלא הוא מגזירה אחרת מהרש"ל:

2 ברטנורא על התורה פתח ↗

שיתי שומי שאשית אני קשה למה הוצרך לזה דבמה הייתי יכול לטעות ועוד מה הכפל הזה שכפל לומר שומי שאשית אני י"ל שבא להוציא שאינו לשון מלחמה כמו שות שתו השערה וכמו ופה ישית כגאון גליך ואלו אמר שיתי שומי לא הייתי שומע דקדוק המילה ויישובה לכך אמר שאשית אני ואלו אמר שאשית אני דיין הייתי מפרשו לשון מלחמה לכך הוצרכו שניהם:

2 גור אריה פתח ↗

שיתי שימי שאשית אני. פירוש "שיתי" הוא 'שימי', ואינו כמו "יעטוף שית חמס למו" תהלים עג, ו, וכמו "שית זונה" משלי ז, י, רק פירושו 'שימי'. ומפני שלשון "שיתי אותותי אלה" משמע שהוא כבר שם אותם, דכן משמע יו"ד הכינוי של "שיתי" 'שימי שלי', ומשמע דלכך נקרא 'שימה שלי' מפני שכבר שם אותם, וזה לא יתכן, דהא התרה בו על המכות שיביא עליו מכאן ואילך, לכך צריך לומר כי הוא עתיד 'שאשית אני':

« רש"י על שמות ט׳:ל״ג רש"י על שמות י׳:ב׳ »